<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההוצאה</h1>
<h2>דף כ.</h2>
בפרק כהן גדול (סנהדרין כ' א') ת"ר מקום שנהגו נשים לצאת אחר המטה יוצאות, לפני המטה יוצאות, ר' יהודה אומר לעולם נשים לפני המטה הן יוצאות, שכן מצינו בדוד מלך ישראל שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר והמלך דוד הולך אחרי המטה, אמרו לו לא היה אלא לפייס את העם ונתפייסו שהרי יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים יוצא מבין הנשים ונכנס לבין האנשים שנאמר וידעו כל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מאת המלך להמית את אבנר. ובירושלמי [סנהדרין פ"ב ה"ד] מאן דאמר נשים מהלכות תחלה ואנשים אחריהם שהן גרמו מיתה לעולם, מאן דאמר האנשים מהלכים תחלה והנשים אחריהם מפני כבודן של בנות ישראל שלא יהו מביטין בהן אנשים. בתוספתא [פסחים פ"ג הט"ז] מקום שנהגו להיות אבלים הולכין לפני המטה הולכין, לאחר המטה הולכים, מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלים מקום שנהגו שלא לשאול אין שואלין.
<h2>דף מו.</h2>
בנגמר הדין (סנהדרין מ"ו א') מתניתין ולא זו בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה, הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין ולהביא לו מקוננות אינו עובר עליו. א"ר יוחנן משום ר"ש בן אלעזר מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה שנאמר כי קבור תקברנו מה ת"ל תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה. תניא הלינו לכבודו להשמיע עליו עירות להביא לו ארון ותכריכין ולהביא לו מקוננות אינו עובר עליו, שכל העושה אינו עושה אלא לכבודו של מת. ותניא אידך באבל (פי"א) או כדי שיבאו קרובים הרי זה מותר. (מו"ק כ"ב א') על כל המתים כלן מדחה מטתו ה"ז משובח, על אביו ועל אמו ה"ז מגונה. היה ע"ש או ערב יו"ט או שהיו גשמים מזלפין על מטתו ה"ז משובח לפי שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. ותניא באבל (פ"ט) על כל המתים כלן מרבה בעסקיו ומתגנה, על אביו ועל אמו משתבח, בד"א בזמן שהיו כדאי אבל לא היו כדאי אל ירבה בעסקיו שאינו אלא מנוולן.
<h2>דף מז:</h2>
איתמר (סנהדרין מ"ז ב') האורג בגד למת אביי אמר אסור רבא אמר מותר, אביי אמר אסור הזמנה מלתא היא רבא אמר מותר הזמנה לאו מלתא היא ואפי' מת קודם לכן וארגו לבגד לשם המת והלכתא כרבא. בפרק אלמנה לכ"ג (יבמות ס"ו ב') ההיא איתתא דעיילא לי' לגברא איצטלא דמלתא בכתובתה, שכיב שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא, אמר רבא קנייה מיתנא, א"ל נאני בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה דאמר הדין עמה לומר כלי אני נוטלת, אמר ליה מי לא מודה ר' יהודה דמחוסר גוביאנא אלו מיגנב לאו יורשין חייבין לשלומי, כיון דאלו מיגנב יורשין חייבין לשלומי ברשותייהו קאי, רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד. ושמעינן מינה שאין אדם אוסר במת דבר שאינו שלו.
<h2>דף מח.</h2>
בפ' נגמר הדין היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילן אמר רשב"ג במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אסורין. ודוקא במטה הנקברת עמו ומשום דמחלפי בתכריכי המת. ותניא באבל, מזרקים כלים על המת וקולטין ומצילין מאויר עד שלא יזכה בהם המת, שכל הכלים שהמת זוכה בהן אסורים בהנאה חוץ מן הסל ומן המגריפה ומן המריצה המיוחדין לקבורה, היו אביו ואמו וכו'. ותניא אידך באבל (פ"ט) כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המתים, ויש שמצילין ויש שאין מצילין, עד שלא הגיע לארון מצילין משהגיע לארון אין מצילין, אבל מלמדין את האדם שלא יהא חבלן, מפני שאמרו כל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום בל תשחית דברי ר' מאיר, ר' אליעזר ברבי צדוק אומר מנוולו, ורשב"ג אומר מרבה עליו את הרמה, ר' נתן אומר כסות היורדת עם האדם וכו'. ומסתברא כגון אלו הכלים שאסורין בהנאה בשבילו נקברין עם המת, ולא עם המת ממש שאין כבודו בכך אלא עמו בתפוסתו. וכדתניא (ירושלמי נזיר פ"ז) קבור תקברנו מצות עשה מנין אתה מרבה הסייף שנהרג בו והעץ שנתלה בו והסודרים שנחנך בהן שכלם טעונים קבורה תלמוד לומר כי קבר תקברנו, יכול תקברם עמו תלמוד לומר כי קבר תקברנו, קבורה לו קבורה לעצו קבורה לאבנו, הא כיצד מעמיק שלשה טפחים כדי שלא תעלם המחרישה.
